במבחן התוצאה, מבקר המדינה רק נובח 

פעם נוספת אנו מצויים בעידן של שינויים בחשיבה ושחיטה של פרות קדושות שעד יולי 2006היו חלק מיסודות החברה בה אנו חיים. לתומנו, חשבנו שיסודות אלה - חזקים ואיתנים.
הופעת הסדקים הגדולים ביסודות, עליהם סמכנו, קורים כעת בפעם השלישית.
הספק העצום הגדול הופיע אצלנו במלחמת יום כיפור. במלחמת המפרץ הראשונה, כשהסתתרנו ב"חדר אטום" ושמענו את הבומים של הפגיעות. הפך הספק לחשש. חלפו עוד 15 שנה, במלחמת לבנון השנייה החשש נשנה ולהערכתי, הורע.
הנחנו שצה"ל והמטכ"ל מכלכלים את מעשיהם בתבונה ומתוך תכנון מראש, יודעים על כל המתרחש ביחידות צה"ל ואצל האויב, ובהתאם למידע נוקטים בפעולות הגיוניות וכישרוניות. טעינו טעות גדולה. הנחות שאינן נשענות על עובדות הן "האימא של הכישלונות". כעת נראה לנו כי המדים והאותות והברזלים המקושטים על הכתפיים של הקצונה הבכירה הנוכחית הם רק סימני הסוואה לחולשתם. הביטחון שהם מפגינים בנאומיהם ובהופעותיהם בתקשורת מול האזרחים היא כסות דקה שבעת מבחן מתגלה במלוא עליבותה. למעשה, חלקם נשען על בסיס נתונים די מצומצם ולא מעודכן. וניסיונם בניהול מערכה כוללת בשדה הקרב המשתנה כמעט ולא קיים. הם יודעים מעט. בפועל, יכולתם לפעמים ממש מבישה.
זוהי לא חוכמה בדיעבד. חולשה של מערכת לא מופיעה לפתע פתאום. לפני שהיא מראה את פניה המכוערים, היא משדרת עשרות אותות של התראה. אלו הם חיישנים ששמנו מראש בשטח. רק שאנו ממעטים ליחס חשיבות לסימנים ולנתונים שהם פולטים.
סימנים על תלישות וחוסר יעילות במערכת הצבאית היו מול עיננו במשך שנים. אין צורך להיות חוקר הצולל במאגרי נתונים ונובר בניירת על מנת להגיע למסקנה כזו. ייחודם של סימני ההתראה הוא בהימצאם בשטח הגלוי. בתקשורת ובחוויות האישיות שרובנו חווה. הנה כמה דוגמאות שרבים מכירים:
את הסימן הראשון, חוויתי בכל שירות מילואים, ללא יוצא מהכלל. חיילי המילואים יודעים כי בהגיע יום הגיוס, הם נכנסים לאזור מסוכן מהרבה בחינות. רובם לא מפנימים את זה. שיטת ההדחקה. אבל, שירות המילואים הוא שירות בלתי יעיל, ומאד מסוכן בשל כך, לנושא התאונות. הבטיחות בצבא מאד נמוכה והפלא הגדול בעיניי הוא שמספר האבדות הוא מצומצם. אין ספק שמישהו משגיח עלינו מלמעלה. לצד התכליתי של הגיוס, ברוב המקרים לא ייתקל חייל מילואים, בעת שירותו, באירוע קרבי שמחייב אותו להפגין יכולת צבאית. לפיכך, הוא לא נוהג כמעט להתריע, במהלך השירות השוטף, על מחסור או שגיאות ביכולת האישית, היחידתית, או בתפקודם של כלי המלחמה העומדים לרשותו. במקום זאת, הוא מגיע לשירות, ומתחיל לספור את הימים לחופשה ולשחרור. שירות המילואים לא נתפש ככיתת לימוד לזמן מלחמה אלא כפיקניק בתנאים קשים. זוהי מעין חוויה שצריך לעבור אותה פעם או פעמיים בשנה. לקחים רבים לא נלמדים שם. ישנה בדרך כלל תחושה של בזבוז עצום של זמן ומשאבים.
בשירות המילואים, לומד החייל על שיטת הברוטו והנטו. אם פוקדים עליך לבוא בשעה 09:00ואתה מגיע במועד, תחכה עד שעות אחר הצהריים לגמר החיול.
אם אמרו לך שהאימון יתנהל במשך חמישה ימים, הוא יתנהל בפועל במשך שלושה. אם נאמר כי הכוח יצא לאימון בשעה 19:00, הוא ינוע בשעה 01:00. אם תברר מדוע, יתגלה לך שהלוגיסטיקה חסרה, שלא נעשה תיאום על שטח האימונים, שהבקרים טרם הגיעו, שחלק מהטנקים לא מצליחים להניע וכו'. כמובן, שהכל תלוי במינון התקלות. הייתכן שהייתי במקום חריג? אצלנו מספר התקלות היה גבוה.
לפחות פעמיים כתבתי מכתב עם פירוט התקלות והפניתי את המכתב ללשכת הרמטכ"ל. התשובה שקיבלתי הייתה מריחה גדולה מנוסחת במילים יפות. נואשתי וחדלתי להטריד את המערכת.
אתם חושבים שזוהי נוסטלגיה? טעות! זה קרה ביולי האחרון גם לפלוגה שממנה נחטפו שני החיילים מול מושב זרעית. החיילים התריעו שבשטח ישנם תנאים של חוסר שליטה (שטח מת לקליטה ושידור). גם ידוע על פקודה שנקבעה בפיקוד צפון לפיה נאסר על הסיור להגיע עד לנקודת החטיפה בשל המגבלה של חוסר שליטה אבל הפקודה לא הגיעה לדרג הפלוגתי. האם היה קשה לצפות מראש מה יקרה לשני ההאמרים בסיור כאשר לוחמי האויב ישגרו על כל אחד מהם חמישה טילים של נ.ט.? או ששלחו את הסיור (למרות הצהרות האויב על כוונת החטיפה, והחטיפה בפועל של גלעד שליט, מתוך בסיס מלא בחיילים חמושים, ברצועת עזה), כמו שיירה של ברווזים חסרי מגן הולם? מי אחראי ליום החטיפה בפיקוד צפון ובאוגדה וטרם הודח מתפקידו?
כתובת שנייה, נחקקה על הקיר בפרשת תא"ל רמי דותן, ראש ענף הרכש בחיל האוויר שמעל בכספי הרכש ולא ידעו על כך. איש לא מנע את המעילה. גילו אותה בדיעבד. אני זוכר עד היום את התדהמה והבושה של מפקדי החייל ש"אחד מבשרם" פגע בכבוד שלהם.
בעיניי, הכשל העיקרי היה שהמעילה נמשכה זמן רב מבלי שידעו על כך. מי שילם על כך חוץ מהמשתתפים במעילה?
ועוד דוגמה קרתה השנה בפרשת המין הסדרתי בבסיס נבטים. גם כאן, מילות המפתח היו: המפקדים הממונים לא ידעו. לא דיווחו להם. לכן הם הניחו שהכל, או הרוב, בסדר ושקטו על משמרתם.
התחושה שלי היא שבצבא אין אתיקה מקובלת. רבים בהירככיית הפיקוד של צה"ל מסוככים על חבריהם. לעיתים, צריך להקריב קורבן כאשר השערורייה דולפת מחוץ לבמסגרת וזועקת לשמיים. לאחר מכן נסגרות הדלתות של המועדון החברתי הזה והם מקווים שהזמן שחלף ישכיח את האירוע.
כששוחחתי על הנושא עם חברים, לפני שפרצה המלחמה, הנטייה הייתה לומר שמדובר בתופעות נקודתיות לא נעימות. טעות. משלמי המיסים מממנים שנה אחר שנה בכסף רב את המועדון החברתי הזה שנקרא צבא קבע. תקציב הביטחון מגיע לאחוז ניכר מהתל"ג שלנו. הוא גם לא משתנה בצורה מהותית למרות השינוי במפת האיומים במזרח התיכון.
ברמת המיקרו, אני מציע לכל אחד מהשכירים במשק להתבונן בתלוש המשכורת שלו ולומר, האם מפרישים לו לקרן פנסיה מהברוטו שלו? בדרך כלל - כן. אבל בצבא לא מפרישים מכספי איש הקבע. הפורשים לגמלאות מקבלים פנסיה תקציבית מגיל 45 בממוצע במשך 33 שנה לפחות. ואתם? אתם מקבלים רק מגיל 67 ורק ל-11 שנים במשוער. למה ההבדל העצום? מה יכולתם לעשות, השכירים מחוץ לצבא הקבע, עם סכומי ההפרשה שהיו נותרים בתלוש שלכם כל השנים? וסיפור שני הוא היכולת לפרוש מצה"ל כרוטינה, למעט אנשי קריירה מוצלחים, כבר בגיל 45. עם פנסיה מלאה.
האם הסיבה לפרישה היא שחיקה בשדה הקרב? טעות! רוב הפורשים (80%) אינם לוחמים אלא אנשי קבע בתפקיד מנהלה או עבודת כפיים רגילה. בשוק האזרחי, על אותה עבודה, הייתם פורשים רק בגיל 67. האם אתם יודעים שרכיב השכר בתקציב השנתי של משרד הביטחון הוא הגבוה ביותר? לכן, אין כסף לימחי"ם או למערכת שתגונן על טנק המרכבה או על בתים בהם שוהים לוחמים, או על אמצעי ליירוט חלק מהטילים שנחתו בקצב של 150 טילים ביממה בצפון. למעשה, הכנסת והאוצר לא מכירים את נבכי תקציב הביטחון. לא מניחים להם לדעת את כל הנתונים. זה סודי!
***
הנה דוגמא לטיפול בכסף הכבד של תקציב משרד הביטחון. רק ב-17 ביולי 2006, הבינו במשרד הביטחון שצריך לשנות את החשיבה על טנק המרכבה. התברר שהטנק פגיע (הקרבות על העיירות הסמוכות לגבול ואחר כך בקרב בוואדי סלוקי), וללא אמצעי עזר (מעיל רוח), שגם לו ישנן מגבלות סביבתיות. הסיכום היה: תועלתו של הטנק פחותה מעלותו: 5 מיליון דולר לכל טנק מאובזר. אנשי האוצר אומדים את ההשקעה בפרויקט, מתחילתו, ב-10 מיליארד דולר.
מתברר שטנק מרכבה סימן 4 פותח למרות שהיו נתונים שהוא לא הולם את שדה הקרב העתידי. זה לא אומר שאנו לא צריכים טנקים. אבל עושה רושם שהטנק מתחיל לפנות את מקומו, בשלב הלחימה, לפלוגות קומנדו. האם זו הייתה הפתעה? לא במיוחד. זה די דומה לפרשת הפסקת הפיתוח של מטוס הלביא. האם מאז שהיצור הופסק חסרים לנו מטוסים? עוד יצירה מגלומנית שמתחילה להיראות כמו פיל לבן.
מיהם הגורמים המוסדיים והמקצועיים שאמורים לספר לנו מראש את כל הדברים הללו?
גורם ראשון, מדור תורת הלחימה (תו"ל)? אומרים שהרמטכ"ל הנוכחי לא אהב את שמעון נווה ודוב תמרי ממדור זה וגרם להם לפרוש.
אולי הגורם השני, המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) בראשות גיורא איילנד? האלוף נאלץ להתפטר, כי לא האזינו לדבריו (לא קיימו עליהם דיון) ודו"ח מבקר המדינה מספר שראשי הממשלה במשך 6 שנים לא התחשבו בעצות של מל"ל. ליתר בטחון גם הרחיקו את המל"ל פיזית מסביבת ראש הממשלה.
אז אולי הגורם השלישי, מבקר המדינה? הבה נדבר מעט עליו.
ברמת המאקרו, ישנו מוסד שכפוף לרשות המחוקקת, הכנסת: מבקר המדינה. יש בו הרבה אנשים בעלי יכולת שמקבלים שכר ניכר ועורכים בדיקות ומעקבים ברשויות השלטון. כמובן שגם בצה"ל. אך מה הטעם בדו"ח ביקורת שממעטים להשתמש בו ולא מתקנים את ממצאיו ולא מפיקים לקחים למניעת הישנות המצב? שני דוחות ביקורת של מבקר המדינה, השופטת בדימוס מרים בן פורת והשופט בדימוס אליעזר גולדברג, בהפרש של שנים ביניהם, שהתריעו על מצב הימחי"ם, לא טופלו. הדו"ח השני של המבקר קובע במפורש כי ליקויים עליהם התריעו בדו"ח הקודם לא תוקנו. והדוחות עוסקים לא בפרטים זניחים. הם עוסקים בציוד שנלקח מהימ"ח ואיננו מוחזר לאחר שימוש ושחיקה, על איכות התחמושת שפג זמנה, על פער גדול בין התקן הנדרש בתרחישי צה"ל בעת מלחמה מול המצב בפועל. כל ראשי השלטון מקבלים בחגיגיות את דו"ח הביקורת השנתי ומצטלמים בתקשורת: נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת. האם מדובר במפגן של כבוד או בדו"ח ניהולי שאם לא מבצעים אותו בזמן סביר, מישהו חייב לשאת בעונש ולהיות מודח ממשרתו. שאלה ריטורית. אצלנו, לא נוהגים כך. מעדיפים להמתין למלחמה שתגלה את המחסור, את הכשל בתחמושת הלא תקפה ואת המחסור בה שגורמת לחיילי מילואים לעשות צעד חריג, די חופף לתופעות שנתגלו בטיפול בעורף, לרכוש ביוזמתם ציוד (ובקרוב גם תחמושת) בשוק האזרחי ובאופן פרטי.
חיילי המילואים אינם עושים זאת כדי לסייע למדינה הענייה שלנו. הם עושים זאת משתי סיבות מדאיגות:
ראשית, הם לא מאמינים שבמלחמה הבאה יהיה המצב שונה.
שנית, הם מגינים על חייהם כי ללא הציוד החסר - הם עלולים להיהרג.
האם מישהו מבין את המשמעות של שתי הסיבות האיומות הללו? אני מסופק. לא נראה לי שמישהו עומד לשלם על כך במשרתו ומיד. אולי בעוד שנה, שנתיים? כאשר נתקשה כבר לזכור את האירוע. אבל תחושת העלבון של הזלזול בחיילים תהיה דבוקה חזק בתוכנו.
ושני משפטים על מבקר המדינה ועל ועדת הכנסת לביקורת המדינה. שני המוסדות הללו נראים לי עקרים למדי. שכן בחוסר המעש ובחוסר האפקטיביות שלהם הם נראים כמועדון ויכוחים מיותר וחסר חשיבות. גם המבקר וגם הועדה לביקורת המדינה, ואפילו יו"ר הכנסת שאמורה הייתה לשמש דוגמא לגיבוי ויעילות נראים בעיניי כמו יצירה חלקית ובלתי יעילה. מעין כלב קשור שנובח. יש שנבהלים מקולו. הרוב - הסתגל. ומול הדימוי הזה, וההוכחות בפועל למצב שנתגלה גם בימחי"ם וגם בעדכון ויישום תורת הלחימה של צה"ל אני שואל את עצמי: למה לי להחזיק את המנגנון היקר של המבקר ולשלם את שכרו הגבוה, עם ממצאים חוזרים שכאלו? מבקר ללא שיניים וללא גיבוי הוא דבר מחפיר בכל מבנה ניהולי. גם למבקר וגם לשולחיו.
אם נסכם, מערכת הביטחון של ישראל מצויה בשפל הגדול ביותר שלה. ההתנהלות שלה די דומה למסע של ספינות הסער "חנית" ו"רומח" לקרב מול חופי לבנון עם מערכות התראה כבויות. בנמשל, גם במערכת הביטחון, כל מערכות ההתראה כבויות: תו"ל, מל"ל, מבקר המדינה. וכשהן פועלות לא שמים לב לאיתותים שלהן.
לפני שנתיים, דן מרידור, ראש ועדת חוץ וביטחון לשעבר, מונה על ידי אריאל שרון לראשות ועדה כדי להמליץ על את תוכנית הביטחון של ישראל לשנים הבאות. הדו"ח הוגש בחודש אפריל 2006. טרם נערך דיון אחד בדו"ח. הוא - במגרה. לידו, דוחות מבקר המדינה ודו"ח הביקורת של מבקר מערכת הביטחון לשנת 2005.
למערכת הביטחון יש הרבה מגרות עם הרבה דוחות כרוכים הנערמים בהן.
הבעיה הקטנה שלי היא שחיי וחיי משפחתי תלויים ביכולתם של האנשים במטכ"ל ובמשרד הביטחון והם נראים לי תלושים ובלתי כשרים לעבודתם, במבחן התוצאה.